<h1>כל בו הלכ' חלב סימן ק"ד</h1>
<h2>דף ח:</h2>
כתב ה"ר יצחק הטבח צריך שני כלים, אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים. וגם צריך שני סכינים, אחד שמחתך בו בשר, ואחד שמחתך בו חלבים. החלב מפעפע אפילו מלמטה למעלה. הדם אינו מפעפע למעלה. לפיכך חתיכה שמקצתה בתוך הציר ומקצתה חוץ לציר, אין אסור אלא מה שבתוך הציר, ואפילו אם יש במה שבתוך הציר שומן, אינו אוסר השאר, לפי שאין לאסור מטעם חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא היכא שעיקר האיסור יכול להתפשט. ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותו, לפי שהקרום שעל החלב דק, ויתמעך ביד הטבח ויזוב החלב, ויהיה נבלע בבשר. ואם נעשה אחת מכל אלה הדברים, לא נאסר הבשר.
<h2>דף לז.</h2>
והאוכל כזית מחלב בהמה טמאה ונבילה, לוקה שתים, משום אוכל נבילה, ומשום אוכל חלב.
<h2>דף עד:</h2>
השוחט בהמה, ומצא בה שליל, כל חלבו מותר, ואפילו מצאו חי, מפני שהוא כאבר (ממנו) [ממנה]. ואם שלמו לו חדשיו, ומצאו חי, אף על פי שלא הפריס על גבי קרקע, שאינו צריך שחיטה, חלבו אסור, וחייבין עליו. ומוציאין ממנו כל החוטין (הקרומות) [והקרומות] האסורין, כשאר כל הבהמות. והר"ף ז"ל כתב חלב השליל וגידו מותר, אבל דמו אסור. והני מילי כשלא הלך כלל. ע"כ.
<h2>דף צב:</h2>
חוטין שבחלב אסורין, ואין חייבין עליהם כרת. פירוש שבחלב שקורין טיל"ה. ובחלב שעל הדקין, יש חוטין מסובכין זה עם זה, והן אסורין משום חלב, אבל אין חייבין עליהן כרת, דחלב אמר רחמנא ולא חוטין. והוא הדין לכל חוטין שהן אסורין משום חלב, כמו שנבאר בעזרת השם. ואף על פי שחלב הכליות לוקין עליו, נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא, ואחר כך אוכלו, ואינו צריך לחטט אחריו, שעל הכליות נאסר, ולא שבתוכן.
<h2>דף צג.</h2>
יש כמו שתי פתילות של חלב בעיקרי המתנים, סמוך לירך, לראש הירך. כשהבהמה חיה, חלב זה נראה במעיים, וכשתמות, ידבק בבשר, ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר, ואף על פי כן הרי זה אסור, שאין זה חלב שהבשר חופה אותו. וכל מקום שתמצא חלב שהבשר מקיף אותו מכל סביביו, ולא יראה עד שיקרע הבשר, מותר. תרבא דקליבוסתא אסור. פירש רש"י חלב שעל גבי עצם קטן שקורין אנק', ומחובר לקולית. חלב הלב, וחלב המעים שהן הדקין המלופפין, מותר, והרי הוא כשומן שמותר, חוץ מראש המעי הסמוך לקיבה, שהוא תחילת בני מעים, שצריך לגרור החלב שעליו, וזהו חלב שעל הדקין שאסור. ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי הזה, שצריך לגרור החלב שעליו, הוא המעי שיוצא בו הרעי, שהוא סוף המעים, וקורין לו טבחיאה. ולשון הגמרא כזה ריש מעיא באמתא בעיא גרירא. כלומר שצריך לגררו באורך אמה. והמנהג לגרור שניהם. מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי, לפי שיש שם חלב טהור, אבל מסירין הקרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק (אם) [עם] הכרכשא כשאר השומן.
שלשה חלבים הן שחייבין עליהם כרת. חלב שעל שתי הכליות, ושעל הכסלים אסר הכתוב, לא שבתוך. חלב שעל הקרב, הוא חלב שעל המסס ובית הכוסות. ושעל הכסלים, הוא חלב שבעיקרי הירכות מבפנים. ויש חלב על הקיבה, עקום כמו הקשת, והוא אסור. וחוט משוך כמו יתר מותר. וכתב הר"ש ז"ל וצריך ליטול כל חלב שעל גבי הקיבה, עד אמה בדקין. וכן נמי צריך ליטול החלב שעל גבי המסס ובית הכוסות ושעל הכרס כולה. ע"כ.
יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין משום חלב, וצריך לנטלן מן הבהמה, בין לצלי בין לקדירה. ואלו הן, דטחלי ודכולייתא ודכפלי, אסורין משום חלב. והחוטין שבתוך הכסלים הן חמשה, שלשה מימין ושנים משמאל, הג' שהן מימין, מתפצל כל אחד לשנים, והב' שהן לשמאל, מתפצל כל אחד לשלשה. כתב ה"ר יצחק אי שליף להו חמימי משתלפי, ואי לא, בעו חטוטי בתרייהו. ואי שרויין במים, הוו להו כחמימי. (והר"ז) [והר"ף) כתב וצריך עיון בספר הגדול. ומורי רבינו יחיאל ז"ל היה נוהג שלא היה אוכל כלל מאותה חתיכה, לפי שאין הטבחין זהירין להסיר אותן חמימי. ע"כ. וחוטי הטחול שהן הורידין, צריך לשלוף אותן, שהן אסורין משום חלב. וחוטי הכליות, וכן קרום שעל הטחול, וקרום שעל הכסלים, וקרום שעל הכליות, וקרום שעל הטחול אין חייבין עליו, אלא שעל דדו, שהוא מחלב הקרב, ושאר הקרום אסור, ואין חייבין עליו.
וב' קרומות יש בכוליא, העליון חייבין עליו כרת, והתחתון אסור ואין חייבין עליו כרת. וכתב בעל התרומה ז"ל וצריך להסיר קרום מן הבהמה לצד פנים סמוך לדפנות ולחזה, וזהו קרום שעל הכסלים. וכן ביותרת, צריך לקלוף מבחוץ, והכל מפני שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם, אבל קרום היותרת מבפנים לצד הריאה, אינו צריך להסיר, מפני שבאותו הצד אין שם חלב. ואם נחתכה משם היותרת, ואין מכיר איזה צד מבחוץ, יקלוף הקרום משני צידי היותרת, מספק (לחומר) [לחומרא].
<h2>דף צח.</h2>
אין מולחין חלבים עם הבשר, ואין מדיחין חלבים עם בשר. וסכין שחתך בה חלבים, לא יחתוך בה בשר. וכלי שהדיח בו חלבים, לא ידיח בו בשר. בשם רש"י מצאתי חלב מחובר בחתיכה ונמלח עמה, אפילו כל שהוא, עושה כל החתיכה נבילה, לפי שמין במינו הוא ואינו בטל. והרמב"ם כתב וזה לשונו, חתיכת חלב שנמלחה עם חתיכות הרבה של בשר, אם החלב דבוק לחתיכה אחת, פעמים שהחתיכה שדבוק בה החלב מותרת, ואותה שמונחת אצלה אסורה. כגון שאותה חתיכה שדבוק בה החלב, יש בה ס' מן החלב, ואז מותרת אותה חתיכה שהוא דבוק בה, ואם אין בה ס' אסורה, אבל אם היתה לצד החלב, ואינה דבוקה לחלב, ואין בה ס' מן החלב, החתיכה אסורה, אף על פי שאין החלב דבוק בה, משום דמפעפע בכל החתיכה, אבל אם היתה מונחת שלא לצד החלב, אפילו אין בה ס', מותרת, דחלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ואם אין החלב (אדוק) [דבוק] לשום חתיכה, אותה חתיכה שמונחת אצל החלב אסורה, אם אין ס' בה, וכל שאר החתיכות (מותרת) [מותרות]. אבל אם נגע חתיכה אחת או שתים בחלב, אפילו הכיר אותה מתחילה כשנגעה בחלב, ולבסוף נתערבה יחד, שאינו מכיר אותה, אם יש לשם מן הכשרות שלא נגעו בחלב יותר מאותן שנגעו, כולן מותרות, אפילו אותן שנגעו, דחד בתרי בטל בדבר יבש, אפילו ראויין להתכבד, כיון דלא אסרי אלא משום בליעה. ע"כ.
פסק אבי העזרי דאם נמלח חלב ובשר יחד, וידעא באי זה מקום נגע, סגי בקליפה, ולא בעינן ס' אלא בבישול. ואם אינו ידוע מקום הנגיעה, יקלוף הכל. ואם יש הרבה חתיכות, ונגע באחת, ואינו ידוע באי זו נגע, אם חתיכה הראויה להתכבד, לא בטלה, והכל אסור, ואם לאו בטלה ברוב, ואפילו קליפה לא בעי. וכן הורו רשב"ם וריב"א. ובתשובת מהר"ם על שאלה מכרס כבש שלא ניקרו מן החלב, ונמלח עם הבשר, אמרו שבכרס צריך ששים להתירו, אם לאו הכרס אסור, ומהחתיכות שנגעו בחלב אמרו אם ספק באיזו חתיכה נגעה, ויש שם חתיכות הראויות להתכבד, אפילו הכי שרי, דהא דלא בטלה הני מילי שהיא מעצמה אסורה, אבל זו שהיא מחמת בליעה לא, ובטלה ברוב. ועוד דבכל אחד איכא למימר בהך לא נגעה. עד כאן לשון המרדכי פרק גיד הנשה.
